איל סלומון רצה לצאת לחופשה משפחתית. הוא השאיר את הספקות של אשתו בצד ועשה מעשה. מה שלחלקנו נראה כמו סכנה לשלמות המשפחה הפך מבחינתו לאתגר. אפשר לשוט עם המשפחה ולצאת מזה בחיים.
היה לי חלום לצאת לחופשה משפחתית. רק שמניסיון אישי ושל רבים מחברי אני יודע שהחלום הזה הופך מהר מאוד לסיוט. אז אחרי כמה שנים וניסיונות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות עלה במוחי רעיון לחופשה משפחתית טיפה אחרת.
כינסתי את עצמי ואת אשתי בסלון והודעתי לה שאנחנו יוצאים להפלגת נופש. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב" אמרה אשתי, שלמעשה נראתה די מבועתת, "מה נעשה שם? מה הילדים יעשו?". החלטתי לא לתת להגיון להרוס לי, "את תראי שכולנו נהנה." אמרתי. "אישית נמאס לי ללכת מפה לשם בלי תכלית. מה גם שאני מאוד רוצה שנהנה את ואני כמו פעם כשהיינו זוג צעיר (לא שהיום אנחנו לא צעירים אבל הבנתם), כשהיינו רק את ואני יחד בשקט שלנו והתענגנו על כוס יין טוב".
לקחתי החלטת מפקד, הזמנתי לנו טיסה לרומא והפלגה של שבוע על אחת מהאניות הגדולות ביותר באגן הים התיכון ששמה "נורוויגי'אן אפיק" (Norwegian Epic) וכפי שתבינו בהמשך היא ממש מצדיקה את שמה.
אחרי כמה חודשים של תכנון, בעזרתם האדיבה של חברת "קרוז מאסטר" (כי חבר אמר לי ששיט צריך להזמין לפחות 4-5 חודשים מראש כדי לשריין את החדרים הרצויים ואת המחיר הטוב ביותר) סוף סוף הגיע השעה. ארזנו כמה מזוודות, לקחנו טיולונים לילדים וגם את חמי וחמותי שהחליטו להצטרף בעקבותינו.
לאחר טיסה לא ארוכה נחתנו בעיר הנפלאה שמעולם לא נמאס ממנה. בשדה התעופה חיכה לנו נהג עם שלט. אחרי שהתרווחנו בוואן הגענו למלון נפלא מטרים ספורים ממזרקת טרווי המפורסמת. יצאנו לסיור בעיר עד לשעות הערב, ראינו מופעי רחוב מרהיבים והכי חשוב אכלנו פסטה איטלקית מקומית וגלידה שאין שני לה. חזרנו אל המלון לשנת לילה נפלאה ועם התרגשות גדולה לקראת ההפלגה.
בבוקר לאחר ארוחה טובה יצאנו לסיור בעיר והשלמת קניות. חזרנו למלון ומשם לקח אותנו נהג הוואן שכבר מכיר אותנו אל נמל השיט בעיר בשם שובר שיניים בשם צ'יוויטאווקיה. אחרי כשעה ורבע של נסיעה נעמדנו דום מול מפלצת אמיתית. אנייה אמריקאית בגודל של 160,000 טון. שמנו את פעמנו ועברנו את הליך הצ'ק אין המזורז. עלינו לכלי השייט המרהיב הזה. אשתי שהייתה פעורת פה פשוט לא הצליח להוריד את החיוך מעל שפתיה.
עשינו סיור ראשוני , ראינו פינות ישיבה בסיפון העליון, בריכה שמעליה מסך טלוויזיה ענק עליו מוקרנים כמעט בכל ערב סרטים או משחקי כדורגל, אזור בריכות לילדים, מגלשות, ג'קוזי, חדר משחקי וידאו ובופה עשיר.
לקראת השעה 19:00 האנייה יצאה לדרכה לים הפתוח ונזכרנו שעדיין לא היינו בחדר. בחדר הייתה מיטה זוגית ושתי מיטות נוספות לילדים. יותר מזה ממש לא צריך. התקלחנו וירדנו לארוחת ערב באחת מהמסעדות החינמיות שיש באנייה, מסעדת מנהטן, כשמה כן היא, נותנת הרגשה של מסעדה ניו יורקית ברמה גבוהה ביותר.
הלכנו לתיאטרון, היה שם מופע שנקרא "Burn the floor" מדובר במופע שמשלב רקדנים שנבחרו מתחרויות ריקוד יוקרתיות ברחבי העולם ודרך הריקוד מספרים את סיפור התפתחות סוגי הריקודים מאז ועד ימינו. לא ארזנו את הציניות אז נותר לנו רק ליהנות וזה היה מרהיב.
האנייה עגנה בכל יום ביעד אחר. ביום אחד ליבורנו. עיר נחמדה ושקטה שממנה נסענו למגדל פיזה המפורסם. הילדים התלהבו מהבניין שכאילו נוטה ליפול והצטלמו כאילו הם מחזיקים אותו. יום אחד בקאן שבצרפת שם הסתובבנו בשוק המקומי. יום למחרת בפלמה דה מיורקה השמשית ולאחר מכן ברצלונה המופלאה ביופייה וברחובות הלא נגמרים שלה. חזרה לאיטליה לנאפולי בה יש המון אזורים היסטוריים ועיר שלא מסיימת כבר 20 שנה את השיפוצים בה ולבסוף חזרנו לצ'יוויטבקיה.
יום אחד מכל שבוע ההפלגה הזה האנייה שטה בים הפתוח והילדים הלכו לחדר ילדים. במקום יש צוות של שמרטפיות שמשחקות איתם, דואגות לארוחת צהריים אפילו, פשוט תענוג. והינה מצאנו את עצמנו רעייתי ואני לבד. מזה זמן רב שלא היינו רק היא ואני. הלכתי לבר והזמנתי לנו שתי כוסות יין, טיילנו לאורך הסיפון כשזה רק אנחנו השמש והים והרגשנו חופש מהו.
חזרנו לארץ עם טעם של עוד. עם מצברים מלאים ועם מון חוויות וסיפורים.
"לחזור?! כמובן שנחזור" אמרה אשתי שרק כמה חודשים לפני חששה שלא יהיה לנו מה לעשות בהפלגה שכזו.
