שתיקה באוויר. שתי כוסות קפה חצי ריקות. אני יושב מולה ופשוט לא מצליח לדבר. זה לא קרה לנו אף פעם, בדרך כלל אנחנו לא מפסיקים לדבר, גם על שטויות. אבל הפעם פשוט נגמרו לי המילים. אני לא אשכח את זה. זה היה שנה אחרי הגיוס, חזרתי מלונדון עם אבא אחרי שברחתי מכל מה שקרה לי בארץ. בשביל להבין את הסיפור נחזור קצת אחורה, כמה חודשים, הכרתי בחור, יואב (שם בדוי) שלימים יהפוך לבן הזוג שלי בארבע השנים הבאות, גדול ממני בכמה שנים, מקסים, אבל לא אחד כזה שחיפש משהו רציני. ואם להגיד את האמת גם אני לא. אבל היה לנו טוב יחד, הייתי חוזר הביתה בסופי שבוע מהצבא, אומר להורים שאני הולך לחברה ובא אליו. זו הייתה תקופה מדהימה, היינו מבלים יחד אוכלים ,נהנים , מדברים ממש כמו זוג אבל בלי הכותרת או המחויבות. מתחת לפני השטח התחלו להתפתח רגשות, לפחות אצלי, אבל לא כאלו שייחסתי להם חשיבות. ואז, כמו בסרטים, פגשתי את אלון (שם בדוי). אלון היה בחור בן גילי, חמוד ומצחיק שחיפש משהו רציני ורצה אותי. הייתי מבולבל. הרגשות שעד לפני רגע היו מתחת לפני השטח צפו בבת אחת וטרפו את הקלפים. אחרי חשיבה משותפת עם יואב החלטתי לתת לאלון הזדמנות. אז יצאנו לדייט, בית קפה נחמד מחוץ לעיר, שלא יראו. הקשר עם אלון זרם וניתקתי קשר עם יואב. חודש וחצי ביליתי כל שנייה פנויה אתו,הוצאתי גימלים מרופאת היחידה כדי לבוא לבלות אתו בבית,דיברנו בטלפון כאילו אין מחר והכל היה נראה ורוד. אבל בסרטים כמו בסרטים מגיע הטוויסט בעלילה. זה היה ביום שישי, אלון צלצל ואמר שהוא רוצה לבוא אליי, זה היה לי מוזר, משהו בקול שלו היה לא רגיל, אבל עם חיוך מטופש ודפיקות לב אמרתי לו לבוא. ישבנו במרפסת הוא הניח את ידיו על ברכי לקח נשימה עמוקה ואמר את הדבר שלא רציתי לשמוע, שלא הייתי מוכן אליו ולא הבנתי כלל מאיפה הוא הגיע. הוא סיפר לי שיש לו רגשות לא פתורים לאקס שלו. ושהוא רוצה לפתור את הדברים שם לפני שאנחנו ממשיכים. בכיתי, כמו ילדה בת 16 שמספרים לה שהלהקה האהובה עליה מתפרקת. באותו הערב הלכתי ליואב, אבל לא נשארתי. הייתי חייב לעשות משהו לשחרר את הכעס שהיה לי על אלון . יומיים אחרי זה כבר הייתי על המטוס בדרך ללונדון, זה התאים לי בול. ברחתי מכל המחשבות והבלבול, השארתי הכל מאחור, ופשוט נסעתי. כשחזרתי לארץ קיבלתי שתי הודעות, אחת מ יואב שרצה שנפגש והשנייה מאלון שכתב שזה נגמר עם האקס והוא רוצה שנחזור. הרגשתי קרוע, פגוע, ומבולבל. באותו הרגע הבנתי שאני לא יכול להמשיך לבד, שאני חייב עזרה, אוזן קשבת, מישהי שתבין אותי שתייעץ לי ותעזור. הרמתי את הטלפון וצלצלתי, החברה הכי טובה שלי עונה בצד השני , אמרתי לה שאנחנו חייבים להיפגש, היום, בשעה 4 , בבית הקפה. היא לא שאלה יותר מדי שאלות וקבענו. ישבנו בבית הקפה אחד מול השנייה. הרגשתי מוכן, אחרי כמעט 8 שנים של חברות הרגשתי שזה הזמן, שאני צריך מישהי אחת לפחות בחיי שתדע את מה שאני שומר בבטן כל הזמן הזה . הייתה שתיקה באוויר, שתי כוסות קפה חצי ריקות, יושב מולה ופשוט לא מצליח לדבר. לא מצליח להוציא את שתי המילים האלו מהפה, ברגע של עצבים היא זורקת לאוויר הערה "נו כבר יא קוקסינל" הסתכלתי עליה בחצי חיוך ועניתי " פחות קוקסינל…" היא חייכה והבינה. סיפרתי לה על מה שעובר עליי וביקשתי ממנה שתגיד לי מה לעשות. היא אמרה לי שלפי הצורה שבה אני מדבר על יואב הוא האחד בשבילי. ושאני צריך ללכת עם הלב. הקשבתי והחלטתי. והנה בסוף השבוע האחרון חגגנו 4 שנים של זוגיות מדהימה! כי כל אחד צריך את האחת שיודעת…
