צילום: מכבי חיפה
עלה לו היובי (קאופמן): זה לא המאמן, זה לא דגני או משומר וגם לא הקפטן המתבכיין. מרגיזה, צפויה, משעממת. כל מנהל רוצים שינוי, אבל עם עובדים כאלה, שום דבר כבר לא יעזור
אתה מגיע בבוקר לעבודה. דופק כרטיס. מקטר למזכירה שלך שאתה עייף ואין לך כוח לעוד יום שגרתי במשרד. לפעמים במהלך יום העבודה המשעמם, הקבוע והמונוטוני אתה מחייך. וגם אז מתוך נימוס. לרוב אתה מתרגז. נמאס לך כבר לשמוע את אותם משפטים כל היום. לפעמים אתה רוצה להאמין שמשהו ישתנה ויום אחד העבודה המשעממת הזו תרגש אותך כמו פעם. אבל היום נגמר. לא חייכת. כבר לא בא לך להתרגז. אתה דופק כרטיס והולך הביתה.
כן מכבי חיפה שלי. לראות אותך היום, זה כמו לדפוק עוד כרטיס ביום עבודה במשרד. אין ריגוש. אין ציפייה לשינוי. לפעמים גול מקרי גורם לחיוך. לרוב את מרגיזה. לרוב את צפויה. לרוב את משעממת. זה כבר לא משנה מי ינהל אותך. או יאמן אותך. כל מנהל רוצה שינוי, אבל כשהעובדים שלו עייפים או שבעים, שום דבר כבר לא יעזור.
הבעיה היא כבר מזמן לא דגני או משומר. גם לא הקוף הירוק ביציע או הקפטן המתבכיין. גם לא לוי, אלישע או רוני ובטח לא השיטה או ההרכב. הבעיה היא גדולה ועמוקה יותר. את שבעה. את עייפה. את צפויה. ובעיקר את כבר לא מרגשת. השעמום שלך כבר הדביק אותנו. נמאס כבר לקטר. נמאס לחפש מה לא בסדר. נמאס להחליף פועל עייף בפועל רדום. דרוש שינוי גדול יותר. מהפכני. להוציא לפנסיה את כל העובדים ולבנות אותך מחדש. דרוש אומץ. דרושה פחות גאווה ויותר הכרה בכישלון. מזה, לצערי הרב, אין לך ולא יהיה לך כרגע. וחבל. בינתיים נמשיך לדפוק כרטיס. כי גם שהתנאים חרא, אני אוהב את העבודה שלי.
