דעה: כביש "חוצה ישראל" כמנוע צמיחה כלכלי מוחמץ!

עופר זרף, בעל יסודות איתנים מרגיש שיש כאן בעיה גדולה שלא חשבו עליה בנוגע לכביש ישראל ופיתוחו בצפון

במאמר שפרסמתי בעבר עמדתי על ההחמצה הכלכלית בכך שממשלת ישראל משקיעה בקידום שכונות ענק בהסכמי גג, במקום להתמקד בהתחדשות עירונית. הפעם אתמקד בהעדר חשיבה כלכלית תכנונית מקיפה במרחב שבין שלומי שבגליל העליון, נקודת הקצה הצפונית העתידית של כביש "חוצה ישראל", לבין נקודת הקצה הדרומית של הכביש, עיר הבה"דים בואכה מצפה רמון.החמצה זו, אדגיש, אף בה קיימים סכומי עתק שהולכים לטמיון, אולי מיליארדים, אולי אף יותר מכך לטווח הארוך.

לכאורה אין כל קשר בין שלומי, שהוקמה כעיירת עולים בשנות ה-50 של המאה שעברה, לבין מצפה רמון שהוקמה באותה העת בדיוק, כיישוב על אם הדרך בין באר שבע לאילת, עבור הפועלים שעסקו בסלילת הכביש. אולם מי שיבדוק נכוחה את התגלגלות הדברים במהלך 60 השנה שחלפו מאז, ימצא הרבה משתנים דומים להפליא:

שני היישובים נותרו כמעט עלומים לחלוטין, עם אוכלוסיה מאוד דלילה וחלשה סוציו-אקנומית. שניהם סבלו לא מעט מבעיות אבטלה, נטישת תושבים ותיקים, כניסת חדשים במקומם ותקווה לעתיד טוב יותר. ומה שהכי מעניין: שניהם עלו לאחרונה לכותרות הכלכליות, שלומי, עת ביקר בה שר האוצר כחלון והכריז על הסכמי גג בשיעור של 5,300 דירות ושילוש אוכלוסיית היישוב בשנים הקרובות, ומצפה רמון, בה מוקם כעת, לראשונה זה עשרות שנים, מרכז מסחרי משמעותי חדש.

אלה ללא ספק בשורות טובות וחשובות, אולם מהוות רק אפס קצה של החמצת ההזדמנות הכלכלית ההיסטורית להפוך את כביש "חוצה ישראל" כמנוע צמיחה כלכלי למדינת ישראל(!), בדיוק כפי שבשנות ה-60 של האמה שעברה הפך מוביל המים הארצי למנוע שכזה.

ראשית דבר: איך זה שאיש לא חשב, עת הוחלט לפני כ-25 שנה על סלילת הכביש, להעביר תוואי של רכבת מהירה לאורכו? תוואי שכזה, ללא ספק, היה מייצר מהפיכה משמעותית ב"דבק" שבין הגליל לבין הנגב, מקצר למחצית את זמן הנסיעה ודוחף את קידום הפריפריה, בדיוק כפי שקרה בארצות הברית במאה ה-19, עת תוואי הרכבות מערבה הכתיב פיתוח אזורים שוממים.

שנית, לאורך ציר זה ניתן ואפשר היה מלכתחילה להקים אזורי תעסוקה גדולים, מה שהיה מקצר משמעותית את יוממות זמן  הנסיעה מהבית לעבודה, ובוודאי מבזר את נושא התעסוקה מ"מדינת תל אביב" בואכה הפריפריה. לא רק שלומי ומצפה רמון, גם יישובים וערים גדולות הרבה יותר לאורך הציר, היו נהנים מכך, והמדינה כמובן היתה מרוויחה כפל כפליים: גם פיזור אוכלוסין, גם ביזור התעסוקה, גם מיקסום ערכי הקרקע.

שלישית, אם במאמרי הקודם ביקרתי קשות את נושא הסכמי הגג, שגורמים לבזבוז מיותר של כספים, וספק אם יביאו למאות אלפי תושבים חדשים בפריפריה, אזי אני מאמין שמהלך משולב שכזה, פיתוח הן מסילות רכבת מהירות ובד בבד אזורי תעסוקה גדולים ומשמעותיים לאורך "חוצה ישראל", יצדיק בהחלט את הסכמי הגג(!) וישנה את התמונה לחלוטין.

ברור כי על הרכבת ואזורי התעסוקה לבדם לא יווצר המהפך. שילוב כבישי רוחב, שלאורכם עוד מסילות ברזל המגיעות לכל מקום, כמקובל בכל המדינות המתוקנות בעולם,

שאטלים ובד בבד השקעה  באיכות חיים גבוהה באותם יישובים ודחיפת אוכלוסיה חזקה בחתך סוציו-אקונומי גבוה, ישלימו את המהפך. שלומי, ללא ספק, יכולה בשנים הקרובות להוות מודל ראוי לשינוי. נבנים בה כבר היום אלפי יחידות דיור חדשות, היה נהנית מהקלות מס מפליגות, ותוך שנים ספורות תהנה גם מנגישות מיידית ל"חוצה ישראל". אולם על מנת להשלים את התהליך, ולא להסתפק בהכרזה על הסכם גג מרשים לכשעצמו, צריכים קברניטי המדינה לקדם את אותן פעולות משלימות שציינתי לעיל: רכבת מהירה לכל מקום, שאטלים זמינים, אזורי תעסוקה חדשים ועידוד אוכלוסיות חזקות להגיע למקומות אלה. כחלון, הכדור בידייך!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2 COMMENTS

LEAVE A REPLY