את עומר פגשתי בשישי בדצמבר 2011. אני זוכר את התאריך הזה טוב, זה היה היום בו התגייסתי לצה"ל. זה לא חדש, יום הגיוס הוא יום לא קל. הפרידה מהמשפחה בתחנה המרכזית מייד אחרי שקוראים בשמך לעלות לאוטובוס. עם התיק על הגב, השיער המגולח והמבט קדימה, אתה עולה על האוטובוס, יחד עם עוד קבוצה של נערים ונערות שזה עתה מתחילים מסע שימשך שנתיים, שלוש ולחלקם אפילו יותר. מי יודע אולי בין אותם האנשים, שעלו איתי על האוטובוס באותו היום, מסתתר הרמטכ"ל הבא של מדינת ישראל. אתה מגיע לבקו"ם ושם מתחיל הסיוט האמיתי. מתמונה לחוגר לזריקה בזרוע, צילום שיניים פולשני, ולקיחת דם מהאצבע. אליהם מתלווים תורים ארוכים של המתנה מתישה, פרצופים עייפים שמקבלים את פניך בחוסר רצון, התנשאות וזלזול. כמו פס ייצור של חיילים אתה מקבל את המדים איתם תשרת בשנים הקרובות, חותם על אותו הטופס שכולם אמרו לך לשים לב לשמור עליו טוב, ולהסתכל על מה חתמת. ואתה רק רוצה שהיום ייגמר.
אחרי שיצאתי מפס הייצור עם מדים חדשים, נעליים קשות כמו אבן, וכומתה שהייתה מתאימה מאוד לתיאור שנותנים לה, "חתולה". המתנתי על הספסל, חיכיתי לשמוע אותם קוראים בשמי, שולחים אותי לעלות לאחד מאותם אוטובוסים רבים שלקחו אנשים אל עבר הטירונות. אך שמי לא נאמר, ויחד עם מספר נוסף של חיילים חדשים נשלחנו להמתין במגרש הספורט לעדכון בנוגע לעתידנו.
שם פגשתי בו, בעומר. בדיוק כמוני, עומר הגיע באותו הבוקר לתחנה המרכזית בכפר סבא עם משפחתו. אחרי חיבוקים ודמעות עלה על האוטובוס, הגיע לבקו"ם ועבר את הסיוט שנקרא "שרשרת חיול". גם שמו של עומר לא נאמר אחרי שסיים את תהליך החיול והוא נשלח להמתין במגרש הספורט. המבטים שלנו הצטלבו, כאילו ידענו, הרגשנו. זה לא הפתיע אותי שהלכתי לשבת דווקא לידו. אתם מבינים אני ועומר איך לומר היינו "שנינו מאותו הכפר". חיוך מבויש, שלום מהוסס, והתפתחה בינינו שיחה. בלי שנאמרו המילים ידענו, בלי הסברים או שאלות בדיקה, הרגשנו ששנינו נושאים איתנו מטען זהה.
עומר רצה להיות חובש. הוא היה מתנדב במד"א בתיכון, אך בדיוק כמוני קיבל צו גיוס כלל צהלי והחליט שהוא בא להלחם על מה שהוא רוצה לעשות. סיפרתי לו על הרצון שלי להגיע לחיל החינוך, לעשות תפקיד משמעותי. אחרי שהבהירו לנו שאת הלילה אנחנו מעבירים באוהלים של הבקו"ם, אני ועומר המשכנו לדבר, הוא סיפר לי על איך יצא מהארון, ואיך סיפר למשפחתו. על הקושי שהיה לו עם אביו שלא קיבל את הבשורה, ועל אמו שנלחמה בשבילו על כל דבר. ישבתי מולו, עיני פתוחות לרווחה, אוזניי מלקטות כל פיסה של מידע, כל מילה, כל צליל. שואבות את הכוח שהיה לו באותו הרגע בו החליט לספר. כל כך רציתי להיות כמוהו, ללא עכבות או פחדים. מוכן לפרוץ ולספר לכולם, שידעו. הוא הניח את ידו על כתפי ואמר לי בחיוך: "אל תפחד מהפחד". לאורך השנה, עד הרגע שבו סיפרתי לחברה הטובה שלי, שלוש המילים האלו הדהדו לי בראש כמו מנטרה אין סופית שמלווה אותי.
את עומר לא פגשתי מאז. התכתבנו מעט, אך הקשר נותק. הוא הלך להיות חובש, ואני הגעתי לחיל החינוך. באותו היום בו סיפרתי לחברה, כמו מתוך סרט, ואחרי כמעט שנה שלא דיברנו, שלחתי לו הודעה. קצרה, בלי יותר מדי מידע. פשוט כתבתי: "כבר לא מפחד".

1 COMMENT

LEAVE A REPLY

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה