כולנו עושים את זה, כל הזמן ובכל מקום.בעבודה, בבית הספר, בבית, עם החברים ולפעמים גם עם ההורים. כולנו משקרים. מספרים חצאי אמיתות מעלימים פרטים מסיפור כדי להתחמק. מספרים תירוצים שחשבנו עליהם בדרך למשרד, ביום ההוא שלא קמנו בבוקר כי חגגנו ערב לפני. השקר עוזר לנו להקל על חיינו. הוא מונע מאנשים לשאול שאלות מיותרות, מכניס אותנו לאן שרצינו, ומשחרר ממשימות שפשוט לא מתחשק לנו לבצע.
יש שקרים קטנים, קטנים כמו אלו שאתה מספר להורים כשאתה בארון והולך להפגש עם בחור. אך לאט לאט הם מתאספים, השקרים. אתה מספר אחד ועוד אחד, מנסה לזכור מה סיפרת ולמי, כדי לא להיתפס וכדי שלא יחשדו. וככל שהזמן עובר, הופכים השקרים למציאות. השקר הופך לחייך, לחיים שבתוך הארון. אתה מספר סיפור לאנשים שסביבך, משחק את המשחק שאתה בעצמך יצרת, אך נשארת רק כלי משחק בתוכו. אתה מאמץ אותו, את השקר. הוא הופך לחלק ממך, ובלי לחשוב פעם נוספת יוצא בטבעיות ובלי חשש כאילו היה האמת. זה הופך להרגל, ומבלי שתשים לב השקרים חודרים למקומות אחרים בחיים, משפיעים על דברים שלא חשבנו שנתונים להשפעתו של שקר הארון.
אתה חי חיים כפולים, אלו שאתה מספר לכולם ואלו שאתה חי. שקר על גבי שקר נבנים חיים שלמים, אולי אלו שפעם רצית שיהיו לך. כאלה שדמיינת לעצמך כשניסית לברוח מהמחשבות הטורדניות על נטייתך המינית. בימים שבהם היית בטוח שזה יעבור, שזה גיל ההתבגרות ושהכל בסדר איתך. חיים שרצית לחיות כשגדלת והבנת שזה לא יעבור, ושזה לא גיל ההתבגרות. לילות שהיית שוכב במיטה, לא נרדם ממחשבות על העתיד, מחשבות על מה יהיה ולמה דווקא אתה?
אך עם הזמן הוא מתפורר, השקר. מתחילים להיווצר סדקים בחומה הגדולה שבנית. אתה מתחיל להתעייף ממנו, לא מקפיד לעקוב אחרי הדברים שאתה אומר. מתחיל לפתוח בזהירות את דלת הארון, להריח את החופש את החיים שבחוץ. קרן אור קטנה מצליחה לחדור מבעד לחריץ שפתחת. אתה מוציא את הרגל ראשונה, בודק את השטח, אחריה עוד אחת ובעקבותיהן הגוף כולו. רק הראש, הוא נשאר בפנים מפוחד לא רוצה לראות. ואז הוא יוצא מורם וגאה, לא מפחד יותר ולא משקר. כי זו האמת שלי, אלו הם חיי.

 

NO COMMENTS

LEAVE A REPLY

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה